בפעם הקודמת עזבנו את גיבורינו כשהם מתבוננים ביאוש בסיר שאינו רותח ואומרים "שיט, זה לא רותח". ולמרות שבסוף זה כן רתח (לא ממש, אבל קרוב מספיק) הגענו למסקנה שלהתחיל עוד באץ אחרי שזה הגדול יסתיים פשוט יקח יותר מדי זמן. עדיף היה להתחיל את הבאץ השני מייד, אבל הסיר הענק מכסה את כל המבערים בכירה.
עבדכם הנאמן לטש עיניים בקופסת הרכז ושקית הגרעינים על השולחן.. "זה רק פארשל קטן... חייבת להיות דרך לעשות את זה". לאט לאט נוצרה בראש המחשבה. הסתכלתי בסיר, הסתכלתי בתנור האפיה, ואמרתי "ג'ורדן.... ניראה לך שזה יכנס לכאן?" הוצאנו כמה מדפים מהתנור וניסינו. וואלה, ניכנס כמו גדול!
משם זה הלך מהר (יחסית לסיר הגדול). הטמפרטורה בתנור ניקבעה על "הכי חם שיש", הסיר ניכנס,והופה. 69 מעלות כמו גדול. שמנו את הלתת המיוחדת בסיר בשביל סטייפיג ונתתנו לו לנוח. ממש כאילו בישלנו מקיט.
אה, וטיפ קטן למי שרוצה לנסות את זה בבית: אל תמדדו טמפרטורה על יד החזקת המדחום בסיר בתוך התנור. מנסיון, זו שיטה טובה לכוות את היד...
הבאץ הקטן היה אמור להיות בישול מהשאריות של מה שנישאר מהבישול הגדול. אז החלטנו שאם כבר שאריות, אז עד הסוף. במקום להוסיף חבילת שמרים לבישול, אנחנו נאסוף שמרים מבירות שנישתו במהלך השבוע. נישטוף אותם, וניזרוק אותם לבירה. אומנם לא נדע מה יש שם, בעצם. ולא נוכל לשחזר את הבישול בעתיד, אבל what the heck
במשך שבוע השקעתי את עצמי במסימה המפרכת של שתית בירה כל יום, שמירת שמריה, ושפיכתם לתוך צינצנת קטנה במקרר. בסופו של דבר לא הייתי צריך לטרוח - קיבלתי את כל השמרים שהייתי צריך מהמשקעים שנישארו במיכל התסיסה אחרי הביקבוק בבוקר. הייתי צריך רק לשטוף אותם, ולשטוף אותם, ולשטוף אותם, ולזרוק אותם למיכל התסיסה. מי שמיסתכל טוב יכול לראות שכבת שמרים בתחתית הצינצנת.
האירוניה היא שבסוף כן זרקתי פנימה גם שמרים חדשים. מסתבר שדלי התסיסה שלי אטום רק כשהנשם בזווית מסוימת. אז למרות שבדקתי אטימות, בתכלס לא היו בועות בנשם. מה שגרם לי להאמין שאין תסיסה, ושמיחזור השמרים לא עבד. אז הוספתי שמרים חדשים. אבל עדיין לא היו בועות. עד שהגיע הזמן להזיז את המיכל הקטן כדי למקם את הגדול, ובמיקרה הזזתי אותו בצורה שסגרה את האטימות. ו...הופה! בועת בנשם כמו גדול.
אז אני יודע שהיתה תסיסה, ואפילו יפה. אבל אני לא יודע איזה שמרים עשו את העבודה. לא נורא, ננסה שוב בהיזדמנות.
בפרק הבא: "מישהו יודע איך לעזאזל מקררים עשרים וחמש ליטר של תירוש רותח בסיר שלא ניכנס באמבטיה?!?"
עבדכם הנאמן לטש עיניים בקופסת הרכז ושקית הגרעינים על השולחן.. "זה רק פארשל קטן... חייבת להיות דרך לעשות את זה". לאט לאט נוצרה בראש המחשבה. הסתכלתי בסיר, הסתכלתי בתנור האפיה, ואמרתי "ג'ורדן.... ניראה לך שזה יכנס לכאן?" הוצאנו כמה מדפים מהתנור וניסינו. וואלה, ניכנס כמו גדול!
משם זה הלך מהר (יחסית לסיר הגדול). הטמפרטורה בתנור ניקבעה על "הכי חם שיש", הסיר ניכנס,והופה. 69 מעלות כמו גדול. שמנו את הלתת המיוחדת בסיר בשביל סטייפיג ונתתנו לו לנוח. ממש כאילו בישלנו מקיט.
אה, וטיפ קטן למי שרוצה לנסות את זה בבית: אל תמדדו טמפרטורה על יד החזקת המדחום בסיר בתוך התנור. מנסיון, זו שיטה טובה לכוות את היד...
הבאץ הקטן היה אמור להיות בישול מהשאריות של מה שנישאר מהבישול הגדול. אז החלטנו שאם כבר שאריות, אז עד הסוף. במקום להוסיף חבילת שמרים לבישול, אנחנו נאסוף שמרים מבירות שנישתו במהלך השבוע. נישטוף אותם, וניזרוק אותם לבירה. אומנם לא נדע מה יש שם, בעצם. ולא נוכל לשחזר את הבישול בעתיד, אבל what the heck
במשך שבוע השקעתי את עצמי במסימה המפרכת של שתית בירה כל יום, שמירת שמריה, ושפיכתם לתוך צינצנת קטנה במקרר. בסופו של דבר לא הייתי צריך לטרוח - קיבלתי את כל השמרים שהייתי צריך מהמשקעים שנישארו במיכל התסיסה אחרי הביקבוק בבוקר. הייתי צריך רק לשטוף אותם, ולשטוף אותם, ולשטוף אותם, ולזרוק אותם למיכל התסיסה. מי שמיסתכל טוב יכול לראות שכבת שמרים בתחתית הצינצנת.האירוניה היא שבסוף כן זרקתי פנימה גם שמרים חדשים. מסתבר שדלי התסיסה שלי אטום רק כשהנשם בזווית מסוימת. אז למרות שבדקתי אטימות, בתכלס לא היו בועות בנשם. מה שגרם לי להאמין שאין תסיסה, ושמיחזור השמרים לא עבד. אז הוספתי שמרים חדשים. אבל עדיין לא היו בועות. עד שהגיע הזמן להזיז את המיכל הקטן כדי למקם את הגדול, ובמיקרה הזזתי אותו בצורה שסגרה את האטימות. ו...הופה! בועת בנשם כמו גדול.
אז אני יודע שהיתה תסיסה, ואפילו יפה. אבל אני לא יודע איזה שמרים עשו את העבודה. לא נורא, ננסה שוב בהיזדמנות.
בפרק הבא: "מישהו יודע איך לעזאזל מקררים עשרים וחמש ליטר של תירוש רותח בסיר שלא ניכנס באמבטיה?!?"
No comments:
Post a Comment